אחר כך אמר ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו ויראהו ה' את כל ארץ כנען. בענין שיתן עינו לטובה עליה ותהיה נוחה להכבש לבניו. והזכיר את הגלעד עד דן ואת כל נפתלי. לרמוז שאע"פ שהראהו את כל הארץ בכללה ושם עינו עליה לטובה. הראהו גם כן מקומות מיוחדים שהיה צריך שיתפלל עליהם. לפי הדברים העתידים להיות שם. כמו ארץ דן על ענין העגלים ונפתלי מענין סיסרא והמונו. וכן כל הדברים העתידים עד היום האחרון כמאמרם ז"ל. וחזר ואמר ואת הנגב ואת הככר בקעת יריחו עיר התמרים. אע"פ שאמר למעלה שעלה ראש הפסגה אשר על פני יריחו. ואחר שהיה על פני יריחו בהכרח הוא שיראנה מיד. אחר שהיא סמוכה שם. וא"כ למה חזר לומר בקעת יריחו עיר התמרים. אבל הענין היה כמו שכתבתי שהראהו ג"כ בפרט מקומות מיוחדים הצריכים תפלה ובקשה. ולפי שיריחו היתה ראשונה לבקש ונלקחה ע"י נס כמוזכר ביהושע. והיה צריך סיוע גדול ועזר תפלת משה. לכן הוצרך לומר שאע"פ שראה אותה בראשונה. כשעלה הוצרך לחזור לראותה פעם אחרת להתפלל עליה. בענין שתהיה נוחה להכבש. לפי שהיתה חזקה והיתה מנעולה של ארץ ישראל. ולכן אמר זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה. ואז"ל לאמר לאחרים שתאמר לאבות. הארץ שנשבעתי להם לזרעך אתננה הראיתיך בעיניך. שתאמר להם שקיימתי השבועה ונתתיה להם. כי אחר שראית אותה בעיניך ונתת עיניך בה לטובה והתפללת עליה. הרי הם מוחזקים בה בזכותך אע"פ שלא תעבור שמה:
ואמר וימת שם משה עבד ה'. לרמוז שאחר שהשלים השם תאותו וראה הארץ הטובה ביד בני ישראל כאלו היתה מחולקת לשבטים. כמו שהראהו הגלעד עד דן וארץ נפתלי וארץ אפרים ומנשה וארץ יהודה עד הים האמרון. אחר שכבר שבעה נפשו ונתקרר דעתו כאלו עבר שם. ולכן וימת שם משה. כאלו הוא מעצמו מת ברצון נפשו. אחר שמת שם בהר נבו מקום שראה (משה) [משם] כל הארץ. וזהו וימת שם משה. או שרמז וימת שם. כמו ויהי שם עם ה'. כי אחר שהשיג בעת ההיא דיבוק ה' ויחודו מה שלא השיג בחייו. כאומרם כי לא יראני האדם וחי בחייהם אינם רואים אבל במיתתם רואים. בענין שהבטיחו שם שאע"פ שבחייו לא ישיג מה ששאל. במיתתו ישיגהו כאומרם תוסף רוחם יגועון משל לאור הנר וכו'. ואחר שבחייו בשעת מיתתו השיג דבר גדול להיות דבק בשם השם. עד שלקחו השם בידו והיה מטייל עמו. דכתיב ויראהו ה' את כל הארץ:
ואמר ויאמר ה' אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאבות. ואמור להם שקיימתי דברי. לפי ששם באו אבות העולם וכל הצדיקים וכל רבבות קדש עמהם כדכתיב ואתא מרבבות קדש. וממרו בכתובות נטילתה כנתינתה. מה נתינתה בס' רבוא. אף נטילתה בס' רבוא. ופירוש נטילתה נטילת נשמה. ואם בשאר כל אדם כן. ק"ו בן בנו של ק"ו במשה עבד ה'. שנתן התורה לישראל וקבלה מידו של הקב"ה. שהיתה שם השכינה עם כל הצדיקים ומלאכי מעלה. וזהו וימת שם משה עבד ה'. ביד ה'. והוא כמו ויהי שם עם ה'. ולכן נאמר במרים ותמת שם מרים. להורות שמתה בנשיקה. וחזר לומר בכאן על פי השם. להורות שמת בנשיקה שהיא סוד הדיבוק. כאומרו ישקני מנשיקות פיהו. שהוא פי ה' הנאמר כאן. ואחר שראה משה כל הכבוד הזה שנעשה לו בשעת מיתתו. שהיתה שם השכינה עם כל מלאכי מעלה עם כל הצדיקים שלמטה. והיה שם שם ה' ממתין ומצפה ליטול נשמתו. ואוחזו בידו ומטייל עמו ארוכות וקצרות. והיה יודע שהיה עתיד למות ביד ה'. ושמאלו תחת ראשו וימינו חבקתהו. עד שלסבת זה מאס חייו. ואמר למה זה התפללתי על החיים לעבור לארץ. כי טוב לי למות ביד ה' עם כל הכבוד הזה. מן החיים אשר הם חיים עדנה. עד שהוא בעצמו שאל המיתה. וזהו וימת שם משה עבד ה'. כאלו הוא מעצמו מת:
ואמר ויקבור אותו בגיא מול בית פעור. להורות שכמו שהיה רועה נאמן הטיב לישראל בחייו. כן הטיב להם אחר המות. בענין שבזכותו יכופר להם עון פעור. ויגן עליהם ויסתום פי שטן. פי פעור שהיה פתוח לבלוע לישראל חיים. ולכן אמר למעלה וימת שם משה עבד ה'. לסבה מוכרחת. לפי שהיתה שם ארץ מואב ששם חטאו ישראל. וזהו בארץ מואב על פי ה'. ולכן אמר שנקבר בארץ מואב מול בית פעור לכפר על מעשה פעור. וכן לכפר על עון דור המדבר ולהבטיחם שיקומו עמו בעת התחייה. וזהו כי שם חלקת מחוקק צפון ויתא ראשי עם וה' בראשם. ובזה צדקת השם עשה ומשפטיו עם ישראל. כמו שהיה חקיו ומשפטיו לכפר עליהם בחיים:
ואמר ולא ידע איש את קבורתו. להורות שהוא דבר סתר מסתרי התורה איך מת ואיך נקבר. ואחר שנקבר ונתן סימנים לקבורתו בגיא בארץ מואב מול בית פעור. ועכ"ז לא ידע איש את קבורתו. עד שאמרו תיפח רוחיהון של מחשבי קצין. שהרי בקבורת משה נאמרו ג' סימנים. וכתיב ולא ידע איש את קבורתו. ואיך ישיגו מה שנאמ' כי יום נקם בלבי. עד שלזה אני אומר כי כמו שכל ענייני משה היו ע"ד פלא. כן עניני מיתתו וקבורתו הם נפלאות תמים דעים. לפי שאיך אפשר שמת משה בהיותו עבד ה'. ואליהו לא מת ויעקב לא מת. וכן כל אותם שמנו חז"ל. ומשה שנרמז עליו מתחלת הבריאה "ממכון "שבתו "השגיח ראשי תיבות משה. וכן נרמז באומרו "מה "שהיה "הוא שיהיה. לרמוז שיהיה חי וקיים. וכן משה בהפוך אותיות הוא השם. ונאמר בו ראה נתתיך אלהים לפרעה. וכן אמרו את כל אשר עשה אלהים למשה. ואח"כ כתב בו וימת שם משה. וכן משה בראשי תיבות הוא מטטרון שר הגדול. והוא מלאך שלוח. כדכתיב וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים. ואחר כל זה וימת שם משה. ועוד כתב ויקבור אותו בגיא להגדיל הקושיא. מי קבר אותו. עד שאמרו הוא קבר את עצמו. ואיך אפשר אם מת לקבור עצמו. ואחרים אמרו שהשם קבר אותו. וזהו ויקבור אותו בגי. שזהו י"ה בגימטריא. עולה בגי' כמו י"ה. ואיך אפשר שנאמר שהשם קברו והלא הוא טהור ומשרתיו טהורים. עד שלזה אמרו בפ' חלק ששאל מין אחד לרבי פלוני. כי קבריה הקב"ה למשה במאי אטביל ליה דהא כתיב מי מדד בשעלו מים. והשיב לו עיקר טבילותא בנורא. דכתיב כל דבר אשר לא יבא באש תעבירו במים וגו'. באופן שנראה דבר זר שנאמר שהשם קברו. וקשה עוד מזאת דכתיב ולא ידע איש את קבורתו. ואיך אפשר זה דבר שנתנה בו תורה שלשה סימנים. שלא ידע איש את קבורתו. וכן היה שכבר בדקו ולא מצאו. עד שנראה מכל זה שזה דבר סתר. ושכל האדם לא ישיגהו עמוק עמוק מי ימצאהו. אלא שיש לומר שאם מת מת בגזירת מלך מכח הגזירה הראשונה של אדם הראשון. וזהו וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב. כי זה דבר שלא יחייבהו השכל שהיה עבד ה' ומת. ולא די שמת. אלא שמת בארץ מואב הטמאה. אבל היה על פי ה'. והוא גזר כן מששת ימי בראשית בחטא אדם הראשון. ולפי שהיה על פי ה'. והוא לא היה ראוי לכך. אמר שעשה לו כבוד ויקבור אותו בגי. הקב"ה בכבודו ובעצמו. וכמו שהיתה מיתתו בלי טעם אלא על פי ה'. כן היתה קבורתו. שלא ידע איש את קבורתו עד היום הזה. בדרך נס. ואם הוא מלאך שלוח מתחלת בריאת העולם כמו שכתבנו למעלה. לא מת. ואע"פ שכתוב וימת שם משה עבד השם. הוא לשכך את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע. כי אחר שהיה אדם ונשתמש בחושיו. היה ראוי שיאמר שמת. אבל לא מת. ולא כתב שמת. אלא לקרר דעת הקדושים אשר בארץ. כשיקראו נגד בני אדם ויאמרו למה מת אותו קדוש. אחר שלא היה בו עון אשר חטא. שיאמרו לו אל תתמה על החפץ. כי כבר מת משה שהיה גדול וקדוש ממנו. דכתיב וימת שם משה ויקבור אותו בגי. ואם היה קדוש ועבד ה' היאך מת. לזה אמר ולא ידע איש את קבורתו. כלומר שא"א להשיג ולידע בשכל האדם. היאך מת והיאך נקבר. והעד על זה מה שסמך ואמר. ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס ליחה. אף משמת כמאמרם ז"ל. ואם לא כהתה עינו ולא נס ליחה. לא מת ולא היה אדם. שאם היה אדם לפי הרכבתו היה מרגיש אפיסת הכחות ויתרון החולשה כדרך כל הארץ. אבל אחר שלא יקרהו מקרה האדם. לא היה אדם אלא מלאך. והעד מה שאמר לא אוכל עוד לצאת ולבא וה' אמר אלי. שאם לא בשביל מאמרו וגזרתו. ככחי אז כחי עתה. ולכן אמר ויבכו בני ישראל את משה ל' יום. לא בכו [על] מיתתו. אלא לפי שנכסה מהם משה ולא ראוהו. בכוהו ל' יום. שאם היה האמת שמת. היאך בכו אותו שלשים יום. וליעקב שבעים יום. כי כל חייהם וימיהם וימי בניהם היה להם לבכות. אבל לפי שלא מת אלא שנכסה מהם. ויתמו ימי בכי אבל משה. אבל אם מת. עוד היום היה ראוי לבכות עליו:
או שיאמר ויתמו ימי בכי אבל משה ויהושע בן נון מלא רוח חכמה. כי בעוד שהיו עסוקים באבלו של משה. לא שכן עליו כבוד ה'. כי אין שכינה שורה מתוך עצבות. אבל אחר אשר תמו ימי אבלו. ויהושע בן נון מלא רוח חכמה. שכבר נתישבה דעתו עליו בצד מה. ובזה נתרץ קושיא אחת. איך אפשר שיהושע תלמידו של משה לא הרגיש מיתתו. ולא ספרה תורה שעשה אבילות. או למעט שיצעק בקול מר. כמו שאמר אלישע אבי אבי רכב ישראל. כשראה שעלה להר ונפרד ממנו. אבל ספרה תורה שכשתמו ימי אבל משה. ויהושע מלא רוח חכמה. אבל קודם לכן לא היה מלא רוח חכמה. לפי שמרוב הצער שבכה ונצטער על רבו נפל ארצה וימת לבו בקרבו והיה לאבן. ולכן לא ספרה תורה מה שעשה יהושע על רבו. לפי שמרוב צערו לא היה בו הרגש עד שעברו שלשים יום. ואז נתמלא הבית אורה. לפי שסמך משה את ידיו עליו בעין יפה בשני ידים. עד שמרוב השפע והכח שנתן לו משה בסמיכת ידיו. היה בו כח לקום ולהתעורר ברוח חכמת ה'. וזהו כי סמך משה את ידיו עליו שנראה מיותר:
ואמר וישמעו אליו בני ישראל ויעשו ככל אשר צוה ה' את משה. להורות שכשראו ישראל חסרון משה ומעלתו. וראו חסרון יהושע בערך משה. לא היו רוצים לשמוע את יהושע להיות נביאם. אבל אם שמעו אליו. היה לפי שרצו לעשות אשר צוה ה' את משה. וזהו שאמרו ז"ל זקנים שבדור היו אומרים אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה. ורמז ג"כ בזה מעלת משה. כי אע"פ שישמעו אליו בני ישראל. לא היו עושים מאמרו. אלא כל מה שהיו עושים היה בצוואת משה. כאלו היה בחיים חייתו. וזהו שאמר כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון. והלא כל זמן יהושע לא השחיתו. אלא שרמז להם שכל זמן שיהושע הוא בחיים יעשו מצותו. וזהו וישמעו אליו בני ישראל. אבל לענין העשיה לא עשו אלא אשר צוה ה' את משה ולא אשר צוה יהושע:
ואמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. לרמוז שכל הנביאים לא היו עושים מאמרם אלא בחיים חייתם. ואפילו בחייהם לא היו עושים מאמרם. אבל מרע"ה הגיע מעלתו. שעשו מאמרו אחרי מותו יותר מבחייו. עד שכל הדורות הבאים היו עושים מאמרו. וזהו ויעשו כאשר צוה ה' את משה. ולא ישראל בלבד אלא אפילו הנביאים היו עושים מאמרו. וזהו ויעשו כאשר צוה ה' את משה ומתנבאים מנבואתו. כי בתורת משה כלולים כל דברי הנביאים. כמו שרמזתי בפ' האזינו. ולכן אמר חותם הנביאים זכרו תורת משה עבדי. כי כל דברינו כלולים בדבריו ובמשפטיו אשר צוה ה' אותו בחורב. וכ"ז לפי שהוא התנבא באספקלריא המאירה. וזהו ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. ולפי שאולי נאמר כי בנבואה היה גדול מכל הנביאים. אבל במעלת הגבורה והכח וההשתדלות. ונביאים אחרים היו גבורים ממנו. לז"א שאינו כן. כי במעלת הגבורה היה ג"כ גדול כמו במעלת הנבואה. אחר שראינו מה שעשה לפרעה ולכל תרצו. כמו שפירשתי באומרו הם המדברים אל פרעה מלך מצרים. וזהו לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים. שהיתה ארץ מלאה חכמות. כאומרו תבן אתם מכניסים לעפריים. והוא בחכמתו אמר למתא דירקא ירקא שקול. וזהו לעשות בארץ מצרים. וכן הראה גבורתו במלך קשה זר ואכזר. וזהו לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו. לרמוז שבתוך פלטרין שלו היה נכנס לעשות האותות והמופתים בגבורה ובגודל לבב. ולפי שידוע שחכמת מצרים אינה נחשבת לכלום בערך חכמת ישראל. לפי שהוא עם חכם ונבון אע"פ שהוא גוי גדול. לזה חזר לומר ולכל היד החזקה אשר עשה משה לעיני כל ישראל. שהוא עם חכם ונבון והוא עם קשה מאד. כמאמר שלמה כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה. ומשה בחכמתו ובכח ידו שפט את ישראל מ' שנה והדריכם בדרך ישרה. ואע"פ שהיו חוטאים בכל עת ובכל שעה היה מתפלל עליהם. עד שזה היה פלא גדול מכל מה שעשה במצרים ובארצו. וזהו ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול. שהיו ישראל יראים ממנו כמראה של שכינה. הלא תראה מה שעשה בענין העגל שלא היו עמו אלא שבט לוי. והוא לבדו קם כנגד ששה מאות אלף איש. ודן את החוטאים ושרף את העגל והשקה לישראל כסוטות על כרחם. ולא היה בהם פוצה פה ומצפצף. ובפרט בזמן שעזבו את ה' והשתחוו לעגל ויזבחו לו. כי מצח אשה זונה היה להם נגד השם. וכשבא משה. כולם נחבאו ועמדו במקומם ממוראו ושתקו. וזהו ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל ובמעמד כולם:או שיאמר ולכל היד החזקה. כי זה רמז על מה שכתבתי למעלה. כי משה ביום שמת בו כתב ספר תורה ונתנו לבני לוי. וכתב שנים עשר ספרים אחרים לתת לכל שבט ושבט ספר אחד. כדי שלא להטיל קנאה בסעודה. והעיד שמים וארץ בדברי השירה. ואח"כ חזר והעיד בישראל דברי השירה. ואח"כ בירך לישראל. ועלה להר. וזה פלא גדול מכל פלאי התורה. עד שלזה אמר ולכל היד החזקה. שעשתה ידו של משה בכתיבת אלו הספרים. ולכל המורא הגדול בענין השירה ובהתראות הכתובות בה. אשר מהן תסמר שערת בשרם. אשר עשה משה לעיני כל ישראל. בענין הברכה שבירך אותם ואסף כל שבטיהם. כדכתיב וזאת הברכה וגו'. וזהו לעיני כל ישראל:חזקנשלם בעזרת האל סדר וזאת הברכה וסליקא ליה צרור המור על התורה מזוקק ומדויק בעיון רב בלקח וסברה מראש ועד סוף בכל תהלה ותפארה
